החלטה בתיק בש"א 151793/08

1.         המבקשת - נתבעת 2 הגישה בקשה ליתן ערובה להוצאותיה על פי תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקסד"א").  

2.         המבקשת טענה, כי אין למשיב כל סיכוי לזכות בתביעתו, בעיקר בכל הנוגע אליה, כיוון שמדובר בתביעה בגין שימוש שנעשה ע"י המשיב הפורמאלי, במידע מתיק פלילי.    

            המבקשת מציינת כי הבקשה דנן מסתמכת על בקשתו של המשיב הפורמאלי ליתן ערובה להוצאות מיום 18.3.07 (בש"א 160317/07); המשיב אינו מכחיש את הצהרת המשיב  הפורמאלי לעוניו של המשיב; ביהמ"ש בהחלטתו מיום 6.5.07 קבע כי תופקד ערובה ע"י  המשיב להוצאות המשיב הפורמאלי, קל וחומר שיש להעניק ערובה כזו למבקשת.

            עוד טענה המבקשת, כי אם וכאשר תידחה התביעה נגדה, וביהמ"ש יפסוק הוצאות משפט לטובתו, ישנו חשש סביר, כי לא ניתן יהיה לגבות את הוצאות המשפט מהמשיב וזאת ממספר נימוקים:

א)                  המשיב חייב מוגבל באמצעים. תלויים נגדו עשרות תיקי הוצל"פ בסכומים של מליוני שקלים.

      ב)         אין למשיב, ככל שידוע למבקשת, נכס או רכב הרשומים על שמו שממנו ניתן יהיה להיפרע.

3.         מנגד, המשיב הגיב לבקשה וטען:

א)                  מדובר בתובענה מוצקה הנשענת על מעשים חמורים שבוצעו ע"י המבקשת.

ב)                  לא ניתן לחסום את דרכו של תובע פרטי ואין למנוע את זכות הגישה שלו לערכאות.

העובדה ולפיה אדם הסתבך, אין בה כדי לאפשר שאחרים יפגעו בזכויותיו וירמסו את כבודו.   

4.         המבקשת בתשובתה מוסיפה וטוענת, כי סיכויי התביעה נמוכים וכי אין למשיב מקורות  כספיים לשלם למבקשת הוצאותיה במידה והתביעה תדחה, כפי שמודה בכך אף המשיב, לאחר שאינו מגלה בפני ביהמ"ש כל מקור כספי כזה.

5.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

א)         תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות,  מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותם.

ב)         כפי שכתב כב' השופט ש. לוין ב רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד (1) 647 בסעיף 5:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד,   טעם  לדבר  הוא, שזכותו  של  האזרח  לפנות  לבית  המשפט  היא  זכות

קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 ל תקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר.

            תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפני תקנה  9(2). להבדיל מתקנה 519 מונה עכשיו צו 23 תקנה 1 של התקנות האנגליות את סוגי העניינים שבהם עשוי בית המשפט "בהתחשב בכל הנסיבות וכאשר הוא סבור שצודק לעשות כן" להורות על מתן ערובה".

ג)          במקרה דנן, כפי שציינתי בבש"א 160317/07, אין מקום לקבוע בשלב זה, אם סיכויי התביעה קלושים או טובים.